http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1217743

http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1217743

Shared via AddThis

סיפור קצר:נשאר משהו?

"נשאר משהו?"

שדרות.
שנות השמונים המאוחרות .
פנסי רחוב צהובים-קלושים של ערב,חורף.
אבא עבד אז כמשגיח כשרות .עייף, שבע מריבות שחיתות ופיטורין מטעם המועצה הדתית שאותה כל כך תיעב, סיפק את השירות למפעלים וחנויות ובין היתר למאפיה קטנה של איזה תימני חייכן בשם סיאני, במרכז המסחרי הקטן שעמד בערך בקצה הרחוב שלנו,
רחוב צה"ל,ליד השוק של יום שלישי.
מידי ערב בסביבות השעה חמש וחצי(בדיוק כשהיו משדרים את "כח המחץ") זה היה מתחיל.
אבא היה קורא לי ומבקש ממני ללכת למאפיה של התימני ולשאול "אם נשאר משהו"?
"תגיד שאתה הבן של יהושע המשגיח הוא כבר יבין".
אני לא הבנתי בדיוק מה זה משגיח ומה הוא אמור להבין,אבל הלכתי.

המרכז המסחרי היה חשוך ואפלולי והחנות היחידה שעוד היתה מוארת בשעה הזו היתה המאפיה של התימני שלמזלי היתה די קרובה לכניסה הראשית, כך שהיו לי שלוש שניות של פחד אותן הייתי עובר בטיסה(טסתי כדי לא לפספס את כח המחץ וגם מפני
שהייתי מושפע מכח המחץ וגם סתם כי פחדתי מחושך).
כשהתקרבתי לדלפק ,יותר נכון- התרחקתי קצת כדי שיראו אותי.
צייצתי בקול מהוסס:" המשגיח שאל אם נשאר משהו?"..
לא ראיתי איש.
אחרי פעמיים מוצלחות יותר הופיע בדלפק תימני קטן ועייף שערו הלבן מקמח מבליט את פניו הכהים, שהביט בי בזלזול ושאל מה אני רוצה ?,
אמרתי לו שהמשגיח שאל אם נשאר משהו?
"אתה הבן של יהושע "? שאל בתמיהה
"כן" חייכתי בנצחון.
מבט של זלזול מהול באדישות נמתח על פניו.
חיכחתי את אצבעות רגלי בחוסר בטחון.
"תבוא עוד רבע שעה",הפטיר.
טוב",אמרתי.
שבתי על עקבי בריצה,נכנסתי הביתה טיפסתי את שמונה המדרגות בשתי קפיצות ותוך כדי כך קראתי :"הוא אמר שאבוא עוד רבע שעה"
בתקוה שהמידע הזה לא יגיע לשום מקום,
והתיישבתי מול הטלויזיה.
כעבור רבע שעה,בדיוק כש"סרג'נט" השרירי הוביל את החוליה שלו בעזרת מצ'טה בתוך יער סבוך אל עבר קוי האויב..

-"דן"?
-"כן"
-"לך למאפיה תמצא שם איש בשם שמאי תגיד לו שאתה הבן של המשגיח ותשאל אם נשאר משהו,בסדר"?
-"אוף!!,עוד מעט, עוד מעט",נלחמתי,
כעבור שלוש דקות..
"דן,אתה הולך? כן או לא. אם לא- אני אלך "
ברור שהוא לא התכון ללכת.
בחוסר חשק מופגן יצאתי מהבית לערב הקריר,כמעט לא היו אנשים ברחוב אז הרשיתי לעצמי לשחק את סרג'נט מוביל את החוליה שלו ראשונה לעורף האויב תוך סכנה ממשית ומצליח לקרוע את הרעים כמעט לבדו.
רגלי עמדו שוב ליד המאפיה הקטנה ,
"אז קוראים לו שמאי",
תיכננתי את המפגש,
איזה שם מוזר בחיים לא פגשתי איש בשם שמאי, נראה לי שעד היום השמאי היחידי שאני מכיר זה שמאי מהלל ושמאי ,אה וגם אלה שתמיד אחרי פיגועים וקסאמים ומלחמות פתאום מדברים עליהם בחדשות ,
חוץ מזה שמאי זה שם כזה של דין.
חיכיתי שוב בסבלנות פוקעת ובהססנות,
התימני הקטן הופיע שוב,עייף יותר מקודם
"עוד לא נשאר משהו,תבוא עוד מעט.." זרק לעברי..

עכשיו כבר היתי מבולבל, מה נשאר? ואיפה מה שנשאר?
לא ידעתי מה לומר לו,הרגשתי שמשהו לא בסדר אבל לא ידעתי מה זה..
חזרתי הביתה התישבתי מול הטלויזיה ,הספקתי להגיע בשיר הסיום של כח המחץ:

"כח המחץ
לוחם מלחמת צדק
למען האדם
לשלום..
כח בינלאומי.."

זמזמתי מול המסך את מילות השיר..

"נו הבאת?"
הייתי מותש,
"לא".
"לא נתן לך כלום?"
"לא".
"קמצן"..
סינן בשקט לעצמו
אבל הצלחתי לשמוע,
"אז מה הוא אמר?"
סירבתי לשחרר את המידע החסוי
הוא אמר שאחר –כך..
"מתי אחר כך?" אבא הציק
"לא יודע- לא רוצה ללכת לשם,"
"בסדר" אמר אבא
"אני אלך" ...
הופתעתי..

כעבור עשר דקות הוא חזר עם שקית מלאה בפיתות ריחניות,קצת מצ'וקמקות כאלה של סוף היום,
אבל פיתות.
חשבתי שזה נגמר.
אבל זה רק התחיל...

מדי ערב בדיוק כשהיו מתחילים את תוכניות הילדים והנוער עם דליק ווליניץ או גדי טאוב ,אבא היה קורא לי ממעמקי המטבח ומבקש ממני ללכת לתימני ,
אני הייתי מנסה להתחמק והוא היה מבטיח שהפעם ההוא יתן לי ושבעל המאפיה הוא איש נחמד שממש מבקש ממנו שרק יבוא ויקח ו"חבל שזה יזרק",
"אז למה אף פעם הוא לא נותן לי כלום?" אמרתי
"קודם כל הרבה פעמים הוא נתן לך"
"כן, אחרי שהלכתי וחזרתי מאה פעמים"
"וחוץ מזה זאת לא המאפיה של שמאי ,הוא רק עובד שם
כשבעל הבית נמצא הוא נותן לי בשמחה"

האמת,
פגשתי את בעל הבית פעם אחת או פעמיים במאפיה והוא העמיס עלי שתי שקיות (מהגדולות הלבנות האלה) עם כל מה שנשאר לו בחנות,
לחמניות,פיתות,בגטים ארוכים מקופלים,בייגלה שומשום...עמוס לעייפה
הייתי עוצר למנוחה כמה פעמים בדרך הביתה.
אבל רוב הפעמים זה ממש היה סיוט,
עד שקלטתי את הענין:
אבא ושמאי כנראה לא ממש חיבבו זה את זה(או התחרו על השאריות..)
ואני עמדתי ביניהם.
ליתר דיוק- רצתי ביניהם.

עברו חודשים, אולי שנים..
העונה של "כח המחץ" חלפה,גם "שוטרים וגנבים" נעלמה מן המסך,
כבר שידרו את "צבי הנינג'ה"..
ואבא??
אבא ממשיך במנהגו העיקש להתעלם מהסביבה
ללכת בחורף עם הכובע של המעיל על הראש גם כשלא יורד גשם
ובקיץ עם מטריה בתור שמשיה,
להישאר לא רצוי במועצה ה"דתית"
וגם במאפיה,
ואני-
הייתי ממשיך לנוע על ציר צה"ל-מאפיה ,כל פעם בהשפעת סדרה אחרת, פעמים שב ושללי בידי
ופעמים אחרי ערב מורט שב בידים ריקות ..
את כל תוכניות הטלויזיה אני זוכר במקוטע..

תמיד בקטעים הכי מותחים,
כשהטובים, אובדי עצות ,מחליטים לתת את הכל למען המטרה הנשגבת :לקרוע ת'רעים..
(בשלל הוריאציות האמריקאיות דאז)
דמות דיוקנו של שמאי האדיש המנומנם היתה מופיעה לנגד עיני..

פעם אחת בשעות הערב ,
הסתובבנו במרכז המסחרי הדהוי ההוא,אני וגיא-החבר החילוני החדש שלי,
עברנו ליד המאפיה הריחנית גיא נעמד על יד שמשת הזכוכית המטונפת ושאל:
"כמה עולה פיתה?"
"25 אגורות ,ילד" אמר התימני בפיהוק של סוף היום
"שתי פיתות זה חצי שקל,ארבע זה שקל" חישבנו מייד,זה מלא כסף.
ואז אמרתי לגיא בגאווה מהוססת :
"אבא שלי עובד פה,בסוף היום אנחנו מקבלים בחינם את כל מה שנשאר"
"וואי".. התלהב גיא
"אז אולי תבקש כבר עכשיו?"
עזוב, עוד חמש דקות מתחיל "כח המחץ" ..אני לא רוצה להפסיד יותר.